פסק-דין בתיק ע"פ 70567/05

            בא-כוח המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין, שבו השית בית-המשפט קמא (כב' השופטת א' וישקין, סגנית הנשיא בבית-משפט לתעבורה בפתח-תקווה), עונש פסילת רישיון נהיגה בן 3 חודשים, מתוך הפעלה בחופף של עונש פסילת רישיון-נהיגה לאותו פרק-זמן, שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש.

            הצעתי לשמוע, במעמד הדיון היום, את הערעור גופו, ובא-כוח המבקש נאות לכך. מכיוון שכך, התייתרה שמיעת הבקשה.

בפני בית-המשפט קמא הואשם המערער (הוא המבקש, כנזכר), בעבירות של אי-ציות לתמרור ב/37, לפי תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, נהיגה בקלות ראש, לפי סעיפים 62(2) ו- 38(2) לפקודת התעבורה, וגרימת תאונה בה נפגע אדם ונגרם נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות.

המדובר היה בהתרחשות מיום 3/11/2003 לפנות בוקר, כאשר המערער נהג ברכבו, הגיע לצומת, וכפי שנטען בכתב-האישום, לא ציית לתמרור ב/37, לא נתן זכות קדימה, כך נטען, לרכב אחר שהגיע מימינו, וכתוצאה מכך התנגשו כלי-הרכב ונגרמו נזקים לרכוש ולגוף.

בא-כוח המערער, שייצגו גם בפני בית-משפט קמא, הודה, בפועל, שם, בהתרחשות הנזכרת ובאחריות לתאונה, אך טען, כפי שכתב בית-משפט קמא, כי זו טענת ההגנה היחידה, כי התאונה התרחשה מחוץ לגבולות הצומת ועל-כן אין המדובר בעבירה על תקנה 64(ד) אלא בעבירה על תקנה 41 לתקנות.

לאחר בחינת ההתרחשות, קיבל בית-משפט קמא את עמדת ההגנה, זיכה את המערער מן העבירה על תקנה 64(ד), והרשיעו, תחתיה, בעבירה על תקנה 41. עוד הרשיעו בעבירות על תקנה 21(ב)(2) וב סעיף 62(2) לפקודה, כאמור.

בית-משפט קמא התחשב בהודאתו של המערער בחלקו של אישום (בפועל נוהלו הוכחות, שהביאו בסופו של דבר לזיכוי החלקי כנזכר), באופן מירבי, ועל-כן גזר עליו את עונש המינימום על-פי התוספת, משמע 3 חודשי פסילת רישיון-נהיגה, בנוסף לפסילה מותנית וקנס, וכן הפעיל, בחופף, כפי שכבר הזכרתי, פסילה מותנית בת 3 חודשים.

בכתב-הערעור טוען בא-כוחו הנכבד של המערער כי הזיכוי מן העבירה לפי תקנה 64(ד), צריך היה להוביל גם לזיכוי מן העבירה לפי סעיף 62(2) לפקודה, ומכיוון שכך, לא הייתה קמה חובת הפסילה של רישיון-הנהיגה של המערער, כפי שנעשה למעשה על-ידי בית-משפט קמא. לצורך טענה זו, סבר וטען בא-כוח המערער, כי עבירה לפי סעיף 62(2) היא חילופית לעבירה לפי תקנה 64(ד) וכי הזיכוי מזו האחרונה משליך, בהכרח, על עצם אפשרות קיומה של העבירה האחרת הנזכרת. הוא תמך את גישתו זו בפסק-דין של חברתי, כב' השופטת ד"ר ע' קפלן-הגלר, אשר בנסיבות דומות סברה כי הצירוף הזה יש בו כדי להשליך אהדדי, ועל-כן קיבלה טיעון כזה, מחמת הספק, כפי שנקבע.

בחנתי את הדברים, ואינני סבור כי יש מקום לקבל את עמדת הסניגור המלומד. ראשית אומר כי אין המדובר בעבירות חילופיות, ולו מן הטעם, שלא כך נכתב בכתב-האישום גופו. גם אם יכולה להיות חפיפה כלשהי בחלק מרכיבי עבירה כזו או אחרת לעומת חברתה, המופיעה גם היא באותו כתב-אישום, עדיין אין לומר שהמדובר בעבירות חילופיות. אם מורשע נאשם בשתי עבירות מן הסוג הזה, יילקח הדבר בחשבון בעת קביעת העונש. מי שקובע את שאלת החילופיות, היא המאשימה, והיא לבדה.

אינני סבור כי בנסיבות ענייננו אכן ישנה השלכה על הזיכוי מהעבירה הראשונה של התוספת, על עצם קיומה של העבירה האחרת של התוספת, שבה הורשע המערער. לא ראיתי כי נפל פגם בהכרעת-הדין של בית-משפט קמא כאשר הרשיע, בנסיבות הנתונות, את המערער בעבירה לפי סעיף 62(2) לפקודה, בעוד שמצא לנכון לזכותו מן העבירה לפי תקנה 64(ד) לתקנות.

באשר לענישה, הרי שנראה לי כי ניתן לומר שבית-משפט קמא יצא ממש מגדרו כדי ללכת לקראת המערער בעת שפסק את עונשו. בפועל, לא רק שקצב לו את עונש המינימום, והוא לבדו, אלא שבעת שהפעיל פסילת רישיון מותנית, הוא חפף אותה במלואה, מה שאין עושים במקומותינו תדיר, בנסיבות שכאלה.

לפיכך אני דוחה את הערעור, על שני רכיביו.

ניתן והודע בפומבי, היום, י"א בניסן התשס"ה, 20 באפריל 2005.

קלדנית: ד.ל.ס. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: